כותבת אני כאן משפטים קצרים ואיני יורדת לפרטי אותן חוויות קשות המתוארות בספר הזיכרון. רוצה אני רק לשתף אתכם בהרגשה שחלפה בתוכי למראה אותו שדה מוות, הטומן במעמקיו כאב נצחי. עונות השנה מתחלפות. בקיץ ובסתו גשם יורד ומשמר את הנוף הירוק האחיד, בחרף השלג מלבין כברת ארץ זו, ובאביב משטחי העשב הירוק משגשגים בפראות. השמים הכחולים מטעים וממסכים את גונו הקודר של מקום עצוב וחשוך זה. אך כשיושבים וקוראים את דבריהם של אותם ששרדו וחזרו מיד בתום המלחמה לחפש את יקיריהם, רואים גם ביום אביב מסך אפור חודר לתוך השמים, עוטה את השדה ומתוכו מתפשט ענן כבד ונמוך, במרכזו מבקיעה מצבת הזכרון בצבעה המטריד לזכרם של אנשי קהילת ראקוב, אשר כמאמר הכתוב "נהרגו ונשרפו ונקברו חיים ע"י הנאצים הטמאים וגרוריהם ביום י"ז בשבט תש"ב. רשע ואכזרית שפכו את דמם של צאצאינו" זועקת המצבה בשפה הרוסי 

האנדרטה, מספר משה פוגולנסקי בספר הזכרון של ראקוב, הוקמה מיד לאחר שחרור חבל הארץ (הערה: לבדוק את שם החבל ארץ ואת התאריך) שבו שכנה ראקוב מידי הגרמנים. מקימי המצבה היו ניצולים, קרובים בנפשם ובגופם, אל אותן נפשות שאבדו.

 חרט המצבה לא היה יהודי. לפי דבריה של גלינה, מדריכתנו. אביו של אותו חרט היה אחד ממשתפי הפעולה עם הגרמנים. מצפונו של הבן, שהיה יושב ראש הכפרים המשותפים, ייסר אותו על שותפתו של אביו בכליון הקהילה, ולכן השתתף בבניין המצבה. גלינה טענה והוסיפה, שהחרט פוטר ממקום עבודתו ימים אחדים אחרי סיום מלאכת המצבה. 

עמדנו ליד המצבה, שתקנו, ומחשבה חדשה  התרוצצה במוחי. מצבה כה עלומה. זיכרון לתשע מאות וחמישים נפשות שנשרפו באכזריות. עבור העומד כאן לפני המצבה, 950 הנפשות אלמוניות תהיינה לעד. ככל שהולך ועובר הזמן, רק סיפורים אישיים, אנקדוטות אודות אנשים יִגְבְּרוּ על השכחה וְיָבִיסוּ רִחוּק. לפחות, חשבתי, אולי היינו צריכים לחזור ולהציב כאן לוח ובו חרוטים שמותיהם של אותם אלמונים.

בספר הזכרון של יוצאי ראקוב מופיעה רשימת אנשי הקהילה אשר איבדו את כל עולמם  וחייהם בעיירה קטנה זו.

http://www.jewishgen.org/Yizkor/rakow/rak187.html

 אולי טביעת שמותיהם כאן, במקום הזה, תגאל אותם מעט מאלמוניותם ותוסיף עוצמה למצבת הזיכרון.