הקשבתי אל דבריה של גלינה, מצפוני העיק עלי והרהרתי. לא התכוננתי מספיק לקראת הטיול, לא ניסיתי למצא אנשים נוספים, צאצאי המקום, אנשים שאולי זוכרים לתאר את ראקוב שלפני השואה. לא קראתי ולא התעמקתי בספר הזיכרון של ראקוב לפני הנסיעה. לא ידעתי דבר אודות סדרת הרציחות שאירעה בעיירה. באתי לעיירה ואני כלוח חלק שלא הוטבע בו של מידע . רק עכשו, שנים ספורות לאחר הביקור,  שוב הרחק מאותו עולם שאיננו עוד, אני יושבת ומעיינת שוב ושוב בספר הזכרון. עם כל קריאה מנסה אני לחוש מחדש את הכאב של אותם ניצולים בודדים שחזרו אל ראקוב ומצאו, כמו שנאמר בספר, בתים יהודים שעומדים על תילם,  אך דממת מוות שוררת בהם. 

            בספר הזכרון קוראת אני אודות השדה בו עמדנו אנחנו ליד המצבה הבולטת בצבעה הכחול, הרועש. לפני מלחמת העולם השנייה עמדו במקום זה חמשת בתי כנסת של העיירה.

בית הכנסת הישן

ראקוב היתה העיירה הראשונה בבלרוס שהושמדה על ידי הנאצים. פרטי ההרג נזכרים בספר הזכרון של ראקוב.

http://www.jewishgen.org/yizkor/rakow/rakow.html

 ובסיפורו של אורי פינקל

http://www.rakowshtetl.com/UriFinkel_1.htm

אזכיר כאן רק כמה נקודות כואבות על אודות שואה זו כדי  לתאר את מהלך הזוועות:

 מיד עם תחילת המלחמה, ב 26 יוני בשנת 1941, נכנסו הנאצים לראקוב. ארבעים ותשעה בחורים הוצאו להורג באותו יום. שלושה מבני העיירה שנסו להביא את ההרוגים לקבר ישראל בבית העלמין של ראקוב נרצחו גם הם.

שבועיים לאחר מכן שוב הופיעו הנאצים והוציאו להורג ארבעה עשר בחורים נוספים. מקום קבורתם לא ידוע עד היום. 

 באותה שנה, מיד לאחר ראש השנה העברי, הוקפה העיירה על ידי חיילי הס.ס. כיכר השוק הפך למוקד שריפה של ספרי בית הכנסת ולמקום התעללות ביהודים האנוסים לצפות במחזה הנורא. 

באותו יום נמהר רצחו הנאצים בדם קר  112 גברים בבית הקברות היהודי.

 למחרת הפכו חצר בית הכנסת וסביבתה לגטו. תשע מאות וחמישים אנשים חיו כאן במצור ובמצוקה,  עד ליום השני לפברואר 1942 ביום זה היה הגטו לתל אפר, אפר  אדם.

היום, ששים שנה ויותר מאז אותו יום אכזרי עומד המקום ירוק ופרוע מעשב, שומם מאדם.