מעניין איך היו, אמי ואחיה, סבי וסבתי, מגיבים למשמע רעיון הנסיעה לרוסיה הלבנה, על רצוננו לראות מאיפה באו, כיצד חיו והיכן הושמדו דורות של משפחות. כמו כל בני דורם, סבא וסבתא שמרו על קשר שתיקה ולא הרבו לספר על חייהם וחיי קרוביהם בארץ הניכר.  לא סופר אודות חיי היום יום בעיר מולדתם בעתות מנוחה ולא דובר בנוכחתנו על פרעות, גטאות, מחנות ריכוז וסופם האכזרי של בני משפחתם הקרובים. מעולם לא שמענו מתי ואיך נודע לסבתא טמה על גורלה של אחותה ומשפחתה, שכללה ילדים ונכדים, לא ידענו איך סבא דוד קבל את הבשורה המרה אודות אחיו ואחותו ובני משפחותיהם. ידענו אודות שריפת היהודים בבית הכנסת בראקוב, ידענו עליהם כקבוצה, אך האנשים עצמם – כפרטים -  היו נעלמים עבורנו. אנחנו הנכדים היינו צעירים ולא שאלנו, היינו עסוקים בהווה. סבא וסבתא שתקו, ייתכן שרצו לשכוח, או אולי לא רצו להכתים את תמימותנו בסיפורים קודרים, וכך קרה שאנחנו ראינו רק חלק מעולמם. התבוננו רק בחלק מהצבעים אשר צבעו את חייהם ושמענו מעט מאד מקולותיהם.  קולות עברם וגווניו האפורים נשארו מאחורי חלון  סגור ומסוגר. וסגור. שנים ארוכות  לא הפריעה לנו שתיקתם, אך עתה משהגענו גם אנחנו להיות סבא וסבתא, אנו יודעים: שתיקתם של הורינו והוריהם הותירה חלל עמוק ורחב בחיינו,  וגם אנחנו, אם לא נזדרז, נוריש לצאצאינו סיפור משפחה קרוע, פגוע ופגום.  מחשבה הולידה מחשבה ולבסוף נולד הרעיון לערך טיול שרשים, טיול בעיירות נשכחות, שאולי עדיין עומדות על תילן. חשבנו אולי שם, בעיירות שבהן נולדו הורינו,  נחוש את חייהם, אולי יתגלו לנו נדבכים נסתרים במסד חייהם ונפתח חלון לעבר הרחוק, אולי נשמע סיפורים נשכחים, אולי נמצא מישהו ששמע או הכיר,  או אולי, אולי... אפילו נמצא  קרובים ישנים חדשים! 

וכך אנחנו הולכים בסמטאות ראקוב הריקות,  הולכים ושותקים, לבנו הולם, אך בראש כולנו מתרוצצת מחשבה דומה. מעולם לא היינו כאן, הסיפורים כמו שכבר אמרתי היו מעטים, אלבום התמונות  דל,  ובכל זאת יש בעיירה משהו מוכר, משהו קרוב,  כלנו הרגשנו בתת המודע  כאילו אי שם בעבר כבר היינו פה,  ביקרנו כאן.  

            ביומו הראשון של מסענו צעדנו אורה, עמוס, גלינה מדריכתנו ואני בשביל צר בין בתיה של העיירה ראקוב. השביל הוביל אל שדה פרא ירוק וגדול  מוקף בבתי העיירה. עמדנו בתוך העשב וקשה היה לדמיין מה היה מראהו של המקום ביום הנמהר. מעולם לא ראינו תמונה של בית הכנסת שניצב במקום או של הבתים סביבו. באותו יום ראשון של הבקור עמדנו מול מצבת הזיכרון, איש איש ומחשבותיו.